אמונה ואמונה-תפלה בהרי הקווקז הגבוה – ליאור וקסלר

ישוע היהודי נולד פה בנצרת בלידה בלתי אפשרית לכאורה, מיחסים שניתהוו בין האלוהים לבין בתולה מנצרת, חי והסתובב ברחבי יהודה והגליל, עשה נסים, נצלב ככופר על ידי הרומים פה בירושלים, והשאיר אחריו קהילה נוצרית הראשונה בעולם… כך המערביים חושבים, ולכן אנו אפילו לא מודעים לעובדה שהנוצרים נפוצו במאות הראשונות לספירה לכל רחבי העולם הישן, ואף התקבלו שם באופנים שונים, ובהם ארמניה. ויותר מזה ארמניה היתה הראשונה כמדינה לקבל עליה את הנצרות ב-301 לספירה!!

הארמנים הם ביסודם דתיים. לא דתיים קיצוניים – אבל מאוד ראשוניים בדתם וזה מושרש מאוד בחייהם ואפשר למצוא בכל קרן זווית ובכל פינת רחוב כנסייה ולא רק זה – יש להם גם בתוך הנצרות וגם בקוגניציה הלאומית הרבה ‘אמונות תפלות’!! את התחושה הזו הרגשתי כשעמדתי בכנסייה הכל כך קטנה ופשוטה, כנסיית קרמרוור (Karmravor church) – שבעה צעדים והיא נגמרת. קטנה כל כך עד ש-10 אנשים לא יכולים לעמוד בתוכה. בנויה אבן כהה, כמו כל הכנסיות הארמניות, ללא עיטורים, גילופים, פסלים, ציורים או אורנומנטים אחרים.. זה מורגש בהליכה ברחוב – האנשים, צעירים כזקנים, לבושים מאוד

צנוע, רבים מעט עם שרשרת צלב על צווארם. את ההרגשה הזו חשתי כשזחלתי במנהרות (Aringge Tannals) שהאל ציווה על טוסייה (נהג רכבת פשוט) בחלום לכרותם, והוא עמל עליהם שנים, עד מותו.. ואת ההתרגשות הזו הרגשתי כשצפיתי בחבורה מזמרת באולם כנסייתי חצוב באבן בכנסיית ג’ררד, שבתוככי ההר… בעצם אין חילוניות כלל בארמניה!
הארמנים חיים (וחיו בעבר) במציאות לא פשוטה, מוקפים בארבעה מדינות – גאורגיה הנוצרית המפוקחת והמפשרת, אזרבייג’אן המוסלמית והעוינת, טורקיה המנסה להכחיד ורוסיה המנסה לבלוע – ומוצאת נחמה פורתה באמונה החזקה שלה. תתכוננו – ההסבר קצת עמוס שמות ופרטים חדשים לנו הישראלים…
אז בואו נתחיל.
הארמנים רואים עצמם המשך ישיר של השליחים (שהקיפו את ישוע) ברתולומאוס ותדאוס, וגם של גרגוריוס הקדוש “המאיר”– שהיה למנהיגה הרשמי הראשון של הכנסייה הארמנית. מי שלא זוכר, ברתולומאוס ותדאוס הקדושים הם שניים מ-12 השליחים של ישוע (ישו הנוצרי) כשהוא הסתובב בארצנו והפיץ את תורתו; ברתולומאוס מזוהה עם השליח נתנאל (מהבשורה על פי יוחנן) ותדאוס מכונה גם יהודה בן יעקב. ברתולומאוס נדד להודו והביא לשם את בשורת הנצרות ועותק של הבשורה על פי מתי. לפי המסורת בדרך חזרה מהודו הוא עצר בארמניה, וייסד בה יחד עם תדאוס את הכנסייה הארמנית. ברתולומיאוס הוצא להורג בעקבות אמונתו, עורו הופשט והוא נצלב במהופך, ו-300 שנה מאוחר יותר הוא זכה להיחשב הפטריאך הראשון שלה. ביצירות אמנות ארמניות רבות הוא מחזיק סכין לקילוף עורות או חתיכת עור – עורו שלו, והוא נחשב לפטרון הקדוש של הבורסקאים. לא מפליא. אגדות אלו, הקושרות את לידתה של הכנסייה הארמנית עם שליחיו של ישו, היקנו לכנסייה הארמנית יוחסין אפוסטולי (= שראשיתו בשליחים).
סיפור נוסף הקושר את הכנסייה הארמנית לימיה הראשונים של האמונה הנוצרית נקשר בנסיך אבאגר ה-5 מאדסה (נסיך ארמני לפי המסורת הארמנית), נכדו של טיגרנאס הגדול, ששלט בעת שישו הסתובב בארץ ישראל. אבגאר שמע על נס הדגים והלחם של ישו והתרגש מכך. הוא שלח לישו איגרת והזמינו לבוא לאדסה עם שליח. השליח פגש את ישו בירושלים, וזה דחה את ההזמנה לבוא לביקור באדסה, אך ענה בכתב לאבגאר. אחרי צליבת ישו הביא תדאוס השליח (לעיל) לארמניה פיסת בגד של ישו. יש חוקרים הטוענים שתכריכי טורינו המפורסמים הם פיסת הבגד של ישו שהביא תדאוס לאבגאר, ומכאן נובעת טענת הכנסייה הארמנית שהבד שכיסה את פני ישו המת הוא נכס לאומי של ארמניה.
חוקרים בני זמננו מטילים ספק באמיתות ההיסטורית של סיפורים אלו, אך אין חולק על קדמותה של הכנסייה בארמניה. על רדיפות נוצרים בארמניה בשנים 110, 230 ו-287 לספירה כותבים אוסביוס (275–30 במאי 339 לספירה) שכונה גם אֵוסביוס פמפילי, הארכיבישוף של קיסריה, וקווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס, אחד מאבות הכנסייה שחי בקרתגו (150–230 לספירה) וטבע את המונחים ‘ברית חדשה’ ו’ברית ישנה’.
לארמנים אין זה משנה אם לסיפוריהם יש בסיס היסטורי או לאו, להם אין ספק שממלכתם הייתה המדינה הראשונה בעולם שאימצה את הנצרות כדתה הרשמית. הדבר אירע לפי המסורת בשנת 301 לספירה, כאשר גרגוריוס הקדוש ‘המאיר’ ניצר את המלך טירידאטס ה-3 ואנשי חצרו. גרגוריוס הוסמך בקיסריה, ואז בסביבות 287 לספירה שב לארץ מולדתו ארמניה, כדי להטיף בה ולנצר את תושביה. הוא נתקל בהתנגדות המלך טירידאטס ה-3, אשר צידד בקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, רודף נוצרים ידוע, אשר העלה אותו לשלטון. בנוסף הוא חש טינה אישית לגרגוריוס, אשר היה בנו של רוצח אביו. גרגוריוס נתפס לאחר ההתנקשות באבי המלך, והושלך אל בור כלא עמוק, הקרוי חור ויראפ, היום על הגבול בין ארמניה לבין אזרבייג’אן. במקום הבור, חור ויראפ, הוקם מנזר (Khor Virap monastery) שאפשר לבקר בו גם כיום. בעת ביקורי בו ירדתי אל תוך הבור, המאוד עמוק, חשוך וסגור, וחשתי מהו כלא מהימים ההם – אשר היו מכניסים אליו כלוא, ומרגע זה ואילך ועד יום מותו, הוא לא היה מוצא ממנו. היתה בבור תחושת חנק, סגר ובידוד, וחשוך ועמוק, ונראה כחסר תקווה. גרגוריוס היה כלוא בו שנים, עד שטירידאטס הבין שרק הוא יכול להושיעו ממחלה מאוד קשה… זו היתה חוויה מכוננת לכלא כה עמוק…
באיזו מחלה היה חולה המלך, אתם שואלים? שאלה טובה ותשובה לה עסיסית. האגדה מספרת על 37 עלמות נוצריות שנמלטו מפני רדיפות הרומים אל ארמניה, והמלך טירידאטס חשק באחת מהן, ריפסימה, וביקש לשאתה לאישה. ריפסימה סירבה, ובתגובה המלך הוציא את כולן להורג. בשל כך, מספרת המסורת, האל הענישו במחלה שהותירה אותו ‘זוחל כחיה’ (מספרים שגם נבוכדנאצר היה חולה בה [דניאל ד’, כב]). לא ברור במושגים מודרניים מהי המחלה, אך להמשכו של הסיפור יש שתי גרסאות: האחת מספרת שאחות המלך חלמה בלילה שרדיפת הנוצרים חייבת להיפסק, והמלך שחרר את גרגוריוס וזה בתמורה ריפא אותו. והשנייה מספרת שיועצי המלך לחשו לאוזנו שרק איש אחד בארמניה יכול לרפא את מחלתו – גרגוריוס (שהיה כמובן נתון בבור הכלא). בשתי הגרסאות הוצא גרגוריוס מהחור העמוק, וריפא את המלך ממחלתו. המלך הוקיר את הושעתו ו”חזר בתשובה”, המיר את דתו ואת דת ממלכתו לנצרות.

 

אחד הביטויים לקדמותה של הכנסייה הארמנית הוא תוכנית קרקע שצורתה צלב – דבר הרווח בארמניה עד היום. לעומת זאת המאפיינים של הכנסיות המאוחרות, מימי הביניים או הקלאסיות, המוכרת ברחבי העולם הנוצרי, ובאירופה או בארץ ישראל אינם ניכרים כמעט כלל בכנסיותיה של ארמניה: אין כנסיות כבדות ונמוכות שמאפיינות את האדריכלות הרומנסקית, ואין את הקשתות המרחפות, הסתווים הגבוהים והחלונות הגדולים והחללים המוארים מאוד של האדריכלות הגותית במיטבה, ואין פיסולמונומנטלי ומשוכלל ככנסיות הקלאסיות והמאוחרות, ואין ויטראז’ים  על החלונות, שנועדו לפאר את המבנה, ואין כניסה מפוארת ומלאת דמויות מגולפות של יום הדין (למעט
בכנסייה הראשית של איצ’מיאדזן [הוותיקן הארמני]), ואין ציורי או גילופי ישו לכל אורך חייו על כל קיר בכנסייה, וכמובן אין גם סיטראות (ספינות משניות, exiles) ולפיכך אין גם שורות של עמודים המפרידות בין אולם התווך לבין הסיטראות הצדדיות והחלל המרכזי לא חולק ולא היו הפרדות בין קהלים שונים בכנסייה הארמנית, כמו שהיו בכנסיות אחרות בעולם הנוצרי.. גם מנהגים הנעדרים מהכנסייה הנוצרית האורתודוכסית (המזרחית והמערבית) נעדרים מכנסיותיהם, כך הוברר לי בטיוליי בכנסיותיה של ארמניה: אתן כמה דוגמות הממחישות את ראשוניותה ובראשיותה של הכנסייה הארמנית מחד וגם את האמונה התפלה הרווחת בקווקז הגבוה תחת המטרייה הזו של אמונה. דוגמה אחת היא הנרתקס (Narthex, החלל הקדמי של כנסייה הצמוד לדלתותיה). נרתקס קיים בעיקר בכנסיות קדומות, ומשמש כמבואה להתאספות המתפללים. בארמניה הנרתקס מרוצף בלוחות אבן גדולים מאוד – שהם בעצם מכסים של קברים. על כל אריח-מכסה רשום שם, תואר, סימן המשפחה, או שהם חלקים ורק המגרעת המאפשרת את הרמת האבן מלמדת על היותה מצבת קבר. מעבר לתחושה החשוכה למאוד, הכבדה והמלאת הוד בכנסיות המחשבה שאני, כמטיילת וכמבקרת, הולכת על קברים, לא היתה פשוטה לי. אמנם גם בכנסיות אחרות ברחבי העולם הוכנסו שרידי קדושים (Relics) לחלק מהכנסייה – לקריפטה (Crypt) או לקבר בנוי לצד הכנסייה (בחצר פנימית או בחדר נפרד), דבר שבודד את הקבר מן המתפללים. אך כאן ההליכה על המתים היא חלק בלתי נפרד מחייהם של החיים. הנקברים בכנסייה הארמנית הם מי ששירת בעמדה בכירה באותה כנסייה, אישיות חשובה לכנסייה האזורית או הארמנית או לקהילה, אציל או בעל אדמות שחפץ להיות קבור ברצפתה ואישים חשובים אחרים, והקבורה בתחומי הכנסייה ובמקום בו בני אדם הולכים על המתים נחשב לכבוד רב לנקבר ולמשפחתו. הנכנס לכנסייה חייב לפסוע במכוון על אבני הקברים (ובעצם על המתים), כי האקט הזה יש בו לפי אמונתם לרפא ולשכך את יסוריהם וחטאיהם בחייהם ובעולם הגשמי.. מעניין כמה מהם כבר נרפאו בזכות הליכות המאמינים והמבקרים.
דוגמה נוספת לראשוניותה של הכנסייה הארמנית היא היותה סגורה וחשוכה ויש בה תחושה של בדידות, מסוגרות, כבוד וקדושה. סגירותה והאור המועט שבה נובעים מכמה סיבות ארכיטקטוניות שכן אולם האורך (אולם התווך) שווה (או כמעט שווה) לטרנספט (בית הרוחב), דבר היוצר צורה ברורה של צלב שווה ומדויק. וזה מרכיב בולט במיוחד באדריכלות הארמנית הכנסייתית (עד שלעתים רק הכניסה והנקודה המקודשת (במה, אפסיס) מונעים את  בילבול ואיבוד אוריינטציה של חושי המאמין. מקורו של הצלב בסמלים עתיקים ביותר של האנושות, והוא שימש בדתות רבות. הנצרות אימצה את הצלב כסמל רשמי שלה במאה ה-2 לספירה ונתנה לו פירוש איקונוגרפי הקשור לצליבה של ישוע היהודי (ישו). סמל הצלב, הצליבה, מותו של ישו על הצלב, סוף יסוריו (הפסיון) ותחייתו הכרחיים לפי הנצרות בדרכם של בני האדם לגאולה. השימוש בצלב הפך נפוץ במאה ה-3 לספירה, אז הפסיקו קהילות נוצריות להיות נרדפות ויכלו לראשונה להציג אותו בפומבי. ונחזור לתחושת הקדרות והיעדר אור. אלו נובעים מהעובדה שבקירות הצלב (האולם והטרנספט) אין חלונות, ואם יש חלונות הרי הם חרכים צרים ודקים, המכניסים אלומות אור דקיקות. בנקודת המפגש בין אולם האורך לטרנספט נקראת מקום המצלב (Crossing), המקום הגבוה ביותר בקירוי הכנסייה, נישאת כיפה או כיפה מוגבהת על תוף, שבו לעתים קרועים לחלונות, המכניסים אלומות אור. אלומות האור הן מהחרכים והן מחלונות התוף נעים בשעות היום ומושפעים מאופיו של היום (גשום, שמשי, קייצי), ומקנים תחושת הוד ואור מן השמים…

מבט אל התקרות בכנסיות ארמניה שערכתי בטיולי לפני שנתיים גיליתי תופעות מיוחדות הקשורות לקירוי ולכיפה: חלק מבניית הכיפה – המעבר בין מבנה מרובע בצורתו למבנה עגול – נעשה במשחקים של זוויות, למתומן, מתומן כפול ומשם לרב צלעי ועגול, לעתים עם כיסוי של נטיפים (מוקרנסים כמו במסגדים עבאסיים ומאוחרים יותר) ולעתים באופן חשוף; התקרה הכנסייתית עשויה קמרונות צולבים, כדי ליצור את החלל הראשי מחולק לתאים נפחיים לאורכו או קמרונות משניים שהדגישו את קווי התקרה. צורה זו של קירוי יצרה אורמנטציה פנימית, ללא צורך בתוספות מעוטרות כמו שקיימות בכנסיות מאוחרות. עיטור פשוט. עיטור המדבר אל העם.

בכל הכנסיות שביקרתי בהן לאורך כל חיי ברחבי הארץ והעולם היו חזיתותיהן (פסאדות) מעוטרות ומודגשות, עם דלת אחת או שלוש בהתאם למעמדה של הכנסייה, עם תבליטים או פסלים, וטימפנון (משולש מעל גובה הדלתות) מעוצב, למשל כנסיית הקבר או העליה השמיימה בירושלים. לצדה נבנה לא אחת מרחב עירוני/כפרי פתוח (כיכר, רחבה) שהפך להיות חשוב מאוד בגריד העירוני. לעומתן חזית הכנסייה בארמניה פשוטה מאוד בעיטוריה אם בכלל, נעדר בה העושר והמעוטרות המורכבת, ראו למשל את כנסיית ג’ררד או את כנסיות האפט וסנין. כן נעדרים בקירותיה החיצוניים מרזבים קישוטיים דמויי מפלצות (גרגויל), צריחון מחודד ומעוטר בעל תפקיד קישוטי (פינקל), או דוכן הדרשה (Ambo) קטן, בנוי, לצד החלל וגבוהים בהרבה ממפלס המתפללים (Pulpit).
מה רצתה הכנסייה לסמל? ואיך היא עשתה זאת? במסגרת זו אין מקום להרחבה – אך אומר שהכנסייה הארמנית לא באה לשדל את קהלה להאמין או לירוא את האל – וזאת משום שזה כה עתיד וקדמוני אצלם, עד שזה חלק מהגנטיקה הלאומית שלהם.

הארמנים מאמינים בכל האמונות התפלות שמצויות בחלקן גם בעולם המערבי ועוד: שבירת מראה, חתול שחור, יום שישי ה-13, הימנעות מהליכה מתחת לסולם המייצג שילוש קדוש, שיעול כסימן לכך שמדברים עלי, ועיטוש כסימן לדברים טובים שמדברים עלי או שדבריי האדם נכונים הם, כלי או חפץ שנשבר בידי מישהו שלא בכוונה סימן למזל טוב, זריקת ביצים מסביב לרכב חדש תימנע תאונות, הימנעות משפיכת מלח שלא לצורך, “מלח מים שום בצל, מלח מים שום בצל…” משפט מרחיק דבורים וצרעות, תלתן בעל ארבעה עלים זה מזל טוב ותלתן בעל חמישה עלים – שגשוג כלכלי ואריכות ימים, ריס נופל שנשאר על הפנים משמעותו אפשרות לבקש משאלה שתתגשם, דיבור על מחלה מחייב משיכה בתנוך ימין שלוש פעמים ונישוק היד ועוד… מה מקורה של ההקשה בעץ, יודעים? כי היא מבריחה רוחות רעות המתקיימות בתוך עצים (כך סברו בעבר). לכן שכנוקבים בשם של אדם לטובה, מקישים על עץ כדי שרוח רעה לא תפגע בו; וכשמזכירים שם של אדם שקרה לו דבר רע, מקישים על העץ על מנת להבריח את הרוחות הרעות מקרובינו וסובבינו.
בדת הממוסדת הארמנית יש הרבה אמונות תפלות – שימוש בתוכנית המתאר של הכנסייה, קברים בנרתקס עליהם על הנכנס אל הכנסייה ללכת, בבתי קברות ארמניים האבן מעוטרת בצלב גדול, ולעתים זו כל המצבה. ואם כל זה אינו מספיק, הרי בכפר שליד ירוואן הבירה, נחפרו עד לפני שנים אחדות מחילות תת-קרקעיות בפקודתו של האל. כן. כן. בעל הבית חלם שאלוהים דיבר אליו בחלום ואמר לו להתחיל לחפור. הוא החל, נתקל באבן קשה וחש תיסכול… הרי האלוהים לא היה שולח אותו למשימה שאין הוא יכול למלא. ואז שוב הקול בא אליו בלילה וציווה אותו להמשיך לכיוון אחר – ואכן זה מה שהוא עשה, ומשם הוא חפר מחילות מתחת לבית, ארוכות (עשרות מטרים), עם חללים מעט יותר גדולים (אולמות), וגילף נישות, עיטורים, מקומות להבערת אש ועוד… אשתו מראה את המחילות למתעניינים כמוני עד היום.
“שנים”, מספרת אשתו “הוא עסק רק בכך. לא הרוויח, לא פגש את המשפחה, לעתים בלי גבול של יום ולילה, שוכח לאכול, שוכח את עצמו”. היא הייתה יורדת כדי להביא לו אוכל – ולעתים האוכל היה קר כשהיא הגיע עד אליו. לפני ארבע שנים הוא גייס את בני משפחתו לעזור לו למכור אדמה – כי הוא כבר לא יכול היה להובילה בכרכרה ששירתה אותו. מפעל החפירות נפסק רק עם מותו של האיש, לפני כשנתיים…
צרה יריעה זו מלהמשיך ולדון בכל האמונות התפלות הארמניות והסיבות להן, ורק ביקור במקום וחווייתם בעצמכם תרגש ותבהיר את אמונתם המיוחדת גם לכם…

כדאי לצאת לטיול לארמניה או בשילוב עם טיול לגיאורגיה בחודשי האביב המאוחרים (סוף מאי–יוני) ובתקופת הסתוו (ספטמבר), חוויה מיוחדת. מפגש עם קבוצות אוכלוסין חמות ומקסימות, אנשים פשוטים ונופים קסומים.
נתראה בדרכים, ליאור

facebook
youtube
contact us
contact us