אוזבקיסטן היא אחת המדינות המוסלמיות החשובות בחבר העמים של מרכז אסיה. זהו עולם של תרבויות עתיקות שידע אינספור מלחמות וכיבושים, עולם שעמד מלכת למשך שנים ארוכות. מדינה של מדבר ונאות מדבר, ערי זהב, הרים מושלגים ונהרות, חאנים, מדרסות ושווקים יפהפיים. כל זאת לצד אוכל משובח, אנשים מסבירי פנים והיסטוריה מרתקת מתובלת בסיפורי אלף לילה ולילה על חאנים, הוצאות להורג, שפחות יפהפיות וכיבושים גדולים. ביקור שם הוא בבחינת ביקור במקום המשמר דפוסי חיים ומסורת שנעלמו זה מכבר משאר חלקי העולם.
זהו לב ליבה של דרך המשי המפורסמת. דרך שנולדה כשהקיסר הסיני וו-די שלח את שר צבאו לאזור במטרה להתאחד עם יושביו במלחמתו נגד ההונים. המידע שהביא גרם לסנסציה. הקיסר למד על ממלכות עשירות כסמרקנד, בוכרה, בלך (אפגניסטן), פרס ורומא. בעיקר הוא חשק בסוסים השמימיים נוטפי דמעות הדם של עמק פרגנה שהיו טובים לעין ערוך מסוסי סין הקטנים והאיטיים. הסינים החליטו להתרחב מערבה. דתות וסחורות נעו על פני האזור, מעשירים אותו כלכלית ותרבותית, נותנים לו תפקיד מרכזי בהיסטוריה. לא היתה זו דרך יחידה אלא רשת נתיבי שיירות שהתפתלו בין הרים גבוהים מאד ומדבריות מהשחונים בארץ. רוב הדרכים עברו דרך עמק פרגנה ונפגשו בסמרקנד משם עברו לבוכרה והלאה להרים, שם התפצלו שוב. נהגי השיירות היו מובילים את הסחורה למרחקים, היו פורקים וטוענים שוב ושוב לאורך הדרך.
מהמערב הביאו זהב, כסף, בדי צמר וכותנה, שנהב, אלמוגים, ענבר ואבנים יקרות, תבלינים, יין ענבים וזכוכית צבעונית ים תיכונית. מהמזרח הביאו: משי, פרוות, פורצלן, פנינים, ברזל, לכה, קינמון ותבלינים, חפצי ברונזה כנשק, מראות ואבזמים, אבן ירקן, מושק, בשמים וצבעים. המסחר על דרך המשי היה חסר תקדים אם כי גדולתה היה בחלופת הרעיונות, הטכנולוגיות והדתות שהיו כה שונים אלו מאלו. הגיוון והסובלנות לדת, ראוי לה שיתקנאו בה בימינו אנו: מניכאיזם, זורואסריזם, בודהיזם, נצרות, יהדות, אסלאם, קונפוציוניזם, דאואיזם ושאמאניזם.
אוזבקיסטן גובלת בקזחסטן, קירגיסטן, טגיקיסטן ואפגניסטאן ושטחה מתחלק בין מדבריות הקיזיל-קום והקרה-קום לאגן פרגנה המישורי, המכוסה אדמת סחף מהרי הטיאן-שן והפמיר שמקיפים אותו. העמק מנוקז על ידי נהר הסיר-דריה, הגדול בנהרות מרכז אסיה שיוצא מערבה מבין ההרים כשהנהר הגדול השני הינו האמו-דריה, שזורם ומביא את סחף הרי פמיר, מזרים את גג העולם לימת אראל הגוועת. את הנהר הזה חצה אלכסנדר הגדול על גשר שנבנה מעורות נפוחים של בעלי חיים. חמישה ימים עברו עד שצבאו סיים לחצות את הנהר והגיע לסוגדיאנה – סמרקנד של ימינו. בין שני הנהרות הללו נוצר אזור סחף פורה כל כך, וליושבי מרכז אסיה ישנה אמרה ידועה שאומרת: “תקע מקל באדמת אוזבקיסטן, השקה אותו ועץ יצמח ממנו”.
בין הגידולים נמצא כותנה, אורז, טבק, פיסטוק שקד דובדבן, גפן, ירקות וחיטה. יש לציין כי שיטות ההשקיה שהכניסו הרוסים גרמו להטיית מי הנהרות לתעלות אל תוך העיר, שם מילאו בהם בריכות ששימשו כמקום מפגש, לרחצה, להשקיה, לנוי וצינון האוויר החם. כמו כן היטו את מי הנהרות לשדות הכותנה במדבריות והביאו לדלדול חמור במים עד כי ימת אראל איבדה 70% ממימיה. הערים הראשיות הן למעשה נאות מדבר בעוד שרובה של הארץ ערבה מדברית ומדבר ממש. האקלים יבשתי יבש ומרוחק מכל אוקיאנוס, והטמפרטורות קיצוניות עם חורף קר מאד וקיץ חם מאד.  22 מליון התושבים מחולקים לכ- 60 לאומים וקבוצות אתניות. הרוב אוזבקים, מעט רוסים, טג’יקים, טטרים ועוד.
קרבות רבים הסעירו את האזור וכובשים בעלי שם שעטו במדבריות הללו. אחד הקרבות החשובים היה קרב טאלאס שנערך במאה ה – 8 לספירה למרגלות הרי הטיאן-שן בין הסינים מהמזרח והערבים מהמערב. הערבים ניצחו ותור האסלאם החל. מסחר, מדע וספרות החלו מתפתחים ואולי ההישג החשוב בקרב היה הגילוי שהאסירים הסינים שנשבו היו מומחים לאמנויות יצור נייר ומשי. כך, הנייר שהגיע לאסלאם שימש להפצת הדת וכתבי הקודש, בעוד שהמשי העשיר את המושלים הערביים. ההגמוניה הערבית השתלטה על מרכז אסיה והשלב הבא היה הצמא לתרבות שסופק בתקופת השלטון של הסמנידים. שלטון עבאס בבגדד נתן למשפחת סמני לשלוט בבוכרה. איסמעיל סמני ומשפחתו הגיעו והביאו את האזור בכלל ואת בוכרה בפרט לתקופות פריחה כלכלית ותרבותית חזקות.

במאה ה – 13, 1220, נכנס צבא של 50,000 חיילים והרסו את האזור. למפקדם קראו – גינגס חאן. הוא שאיחד את שבטי המונגולים הנוודים והפכם לאומה לוחמת וכובשת. אך שלטון המונגולים לא נמשך זמן רב ולאחר מותו של גינגס החלו מלחמות פנימיות.
טימור לנג (איש הברזל הפיסח)  היה האיש שהחזיר עטרה ליושנה כשב-1369 בנה אימפריה כשסמרקנד בירתה. טימור תכנן לכבוש חצי עולם ולא היה רחוק ממטרתו. כמצביא לצבא גדול וחזק הוא כבש את רוב איראן, עיראק, קווקז, תורכיה, סוריה וצפון הודו. לאחר מותו נכדו, אולוג בק, ירש אותו ושלט באוזבקיסטן, באזור שכונה מאווארה אל-נהר = הארץ שמעבר לנהר.
דרך המשי וכל המדינות הפזורות לאורכה נשכחו ונזנחו מאחור כשהחלה תקופה של תגליות ימיות וכשבשנת 1500 הימאי דה גמה גילה את העיקוף הימי מסין והודו לים התיכון דרך מצרי גיברלטר וכף התקווה הגדולה. הדרכים הימיות להעברת סחורות היו בטוחות ויעילות יותר משיירות הגמלים שעשו דרכם בדרכים הארוכות ונאלצו להלחם באיתני הטבע והשודדים. השושלות אוזבקיות הגיעו ליריבויות והתחלקו לשלוש חונאטות: חיווה, בוכרה וקוקנד (כיום פרגנה).
במאה ה-19 החלו האנגלים והרוסים להתקדם אחד לקראת השני במה שהאנגלים כינו “המשחק הגדול” והרוסים “משחק הצללים”. זו המלחמה הקרה הראשונה בין מזרח ומערב. מרגלים צצו בכל פינה, גם כעולי רגל וכוהני דת. כשהכל נגמר, רוסיה מצאה עצמה בעלת שטח חדש ועצום, מגוון גיאוגרפית ואתנית ועשיר כלכלית. הנוודים סבלו ראשונים משום שהחלו בפיתוח מואץ של החקלאות בערבות ויישובם ברוסים. המעמד הבינוני הביא איתו גם רחובות מסודרים, טלפון, גז, תיאטרון וכו’. הדת המוסלמית נמחקה מכל, הורדה למעמד כת מיושנת של דיכוי ונדחקה בחומרה בכל ימי השלטון הסובייטי. בנוסף החלו לצוץ לאומים: קזחים, קירגיזים, טאג’יקים, טורקמנים ואוזבקים. לכל לאום ניתן פרופיל אתני מובחן: שפה, היסטוריה וטריטוריה. כולם היו חייבים להכיר בכך שרק ממשל מרכזי חזק יוכל לשמור על הסדר במפה כזאת. פניה הנוכחים של מרכז אסיה הם תוצר אותה טכניקה של הפרד ומשול. עם נפילת בריה”מ בתחילת שנות ה-90, החלו המסורות העתיקות והאסלאם מבקיעות לאט ובחשש אל פני השטח שהקומוניזם הסיר את דריסתו הכבדה ממנה.

בטיול לאוזבקיסטן מבקרים בכמה מקומות בולטים ומרכזיים בה:
טשקנט: עיר הבירה שאליה מגיעות הטיסות הבינלאומיות. זוהי העיר הגדולה של מרכז אסיה עם אוכלוסיה בת כ – 2.5 מליון תושבים. היא נמצאת בעמק צ’ירצ’יק בגובה 1500 רגל, מוקפת הרי צ’אטקל ושימשה כאזור סחר חליפין בין רועים נוודים לחקלאים. בשנת 1863 העיר נכבשה ע”י אמיר בוכרה מהחאן של קוקנד ואחריו נכבשה על ידי הרוסים. הצאר הרוסי הפכה למרכז שליטה על כל טורקסטאן (המדינות המוסלמיות שבשליטת הצאר) ולמרכז סחר לכותנה ומשי. כשהגיעה אליה מסילות הברזל מרוסיה אל הערבות הקירגיזיות בסוף המאה שעברה, נפתחה העיר אל העולם.

בימי מלחמת העולם השניה, הפכה לאחד ממרכזי החולים הגדולים משום שהיתה בעורף. רכבות פצועים שהגיעו אל העיר טופלו במקום והעיר קיבלה את כינויה “עיר הלחם” משום השפע שבה. באפריל 1966, טשקנט כמעט ונחרבה ברעידת אדמה עוצמתית.
התכנון החדש של העיר היה מעגלי, כשהמרכז הוא פסל האמיר טימור. בין מוקדי העניין בעיר ניתן למנות מסגדים עתיקים, את בנין האופרה, מדרסות, מוזיאונים וגלריות. אולם שוק הצ’ור-סו (מפגש ארבעת הדרכים) הינו אחד המקומות המרתקים בטשקנט. זהו שוק אוריינטלי ססגוני, ערב רב של גזעים ופרצופים המנהלים את עסקיהם במבנים עגולים המצופים קרמיקה בצבע טורקיז. נראה כאילו ירדו זה עתה מסוסיו של גינגס חאן. מלבד פירות וירקות בטעמים נשכחים ולא ידועים אפשר למצוא גם קיימאק (=השומן שנאסף בתהליך הכנת הגבינה), גבינות טריות, מיובשות, מגולגלות וקשות, מיני פיצוחים, צמחים מיובשים למזל, ארגזי נדוניה, עריסות, מקלות שעוטפים סביב איברי המין של התינוקות המגולגלים כמומיות על מנת שלא ירטיבו את  המיטה, כלי חרשים ונפחים, כלי בית ומטאטאי זרדים, אריגים כבדים רקומים כסף וזהב בעבודת יד לימי חג וחתונה.

 

חיווה: על מנת להגיע לחיווה הנהדרת, יש לחצות מדבר אדיר או לטוס ולנחות בעיר המדברית אורגנץ’ שבמאה ה- 9 היתה בירת חורז – ארץ השמש ובהמשך הפכה להורדת הזהב, בירת הורדת המונגולים המוזהבים שפרשו את תחומי השפעתם מהים הכספי לאסטרחן. כיום זוהי עיר שדה קטנה עם שדירות רחבות, בתים מלבנים מאובקים ומעט מכוניות. מאורגנץ/ יוצאים בנסיעה של כחצי שעה אל חיווה. מקור שמה בא מהמילים הי-ווה = מים קרים ונעימים שהרוו את צימאון עוברי האורח על דרך המשי לאחר שחצו את מדבר הקיזיל קום.

חיווה מחולקת לעיר ישנה מוקפת חומה עתיקה (איצ’ין קאלה) ועיר חדשה (דושאן קאלה). העיר העתיקה הוכרזה כאתר לשימור על ידי אונסקו, וסיור בה מזכיר את סיפורי אלאדין. זוהי נאת מדבר חשובה על דרך המשי היושבת בין אסיה לרוסיה ומוקפת מדבריות. כמו בכל מרכז אסיה יש כאן סיפורים על חאנים נהנתנים נוראיים ששלטונם זרע אימה וטרור וכלל עינויים והוצאות להורג. יש עדויות נוסעים על זוועות כמו זקנים שעיניהן נוקרו והסכין נוגבה על זקנם, פתיחת פה עד לאוזן בסכין למי שנתפס מעשן או שותה אלכוהול, ומיסים גבוהים שניגבו. מאידך הגנים פרחו והאדריכלות שגשגה בארמונות יפהפיים מגולפים ומצופים אריחים מצוירים, שרופים ומזוגגים הקרואים מג’וליקה. ברחובות הלקוחים כמו מסיפורי אגדות המזרח, מסתובבים גמלים דו דבשתיים שהובאו מבקטריה. משם גם הגיעה הנסיכה רוקסאנה שאולצה להנשא לאלכסנדר הגדול. נהר האמודריה חולף ליד העיר וממשיך צפונה לימת אראל המתייבשת. השטח הקטן בין החומות עמוס קברי קדושים, ארמונות, מבצרים ומאוזלאומים, מסגדים מרהיבים ומדרסות מפוארות בעלות כיפות טורקיז השוברות את גוון החול של לבני הבוץ מהן בנויה העיר העתיקה.

בוכרה: השם בוכרה הוא ככל הנראה שיבוש המילה ויהיאראה = הנסתרת מהעולם. יש הקוראים לה בוכרה-אל-שריף = האצילה. לעיר היושבת במדבר החולות האדומים – קיזיל קום יש לפחות 2500 שנות היסטוריה מלאה שפיכות דמים, במלחמות, מרידות, דיכויים ומעשי טבח. מבנה העיר הוא של מבצר ושחריסטן- אזור מגורים מרכזי ועיר קברים. השחריסטן חולק ל-4 על ידי ארבעה רחובות ראשיים עם שערים לארבע כיווני הרוחות. תעלות ובריכות חוצות את העיר, היכן שאנשים נהגו להפגש, לשוחח, להתרחץ. במרכז העיר היה שוק גדול עם קראוון סריי, מבני חמאם, מדרסות ומסגדים.

לאורך ההיסטוריה כל פעם שסמקנד שקעה, בוכרה עלתה. כשהערבים השתלטו במאה ה-8 על האזור העיר הפכה למחוז בחליפות הערבית ומשפחת איסמעיל סמני הגיעה מפרס. אז החלה העיר משגשגת והופכת למרכז תרבותי וחינוך דתי מוסלמי. היא קושטה במאות מדרסות, מסגדים וקראוון סריי וכונתה “עמוד התווך של האסלאם”. היו בה כ-250 מדרסות פעילות. בתקופת הסמנידים הונפקו מטבעות עם שמות החליפים, הונהגה מדיניות כלכלית נוחה והחל תרגום יצירות ערביות לפרסית. בעיר בוכרה התפתחה תעשיית הנייר לאחר ששבויים סינים גילו את סוד ייצור הנייר ומיד החליפו את הפפירוסים והעור בנייר. באותה תקופה חי איבן סינא המתמטיקאי שכתב ספרי אנציקלופדיה ורפואה שהיו אבן יסוד לרפואת ימי הביניים ועליו נאמר שחזה את פלאי העולם החדש 500 שנה לפני שקולומבוס הגיע לשם. אנשי שם ומדעים חיו לצד אנשי דת. כך הפכה בוכרה לאבן שואבת בעולם האסלאם וכמובן – על דרך המשי.
הקהילה היהודית בבוכרה שגשגה. בנימין מטודלה תיאר את יהודי בוכרה וסמרקנד מתפרנסים מצביעת בדים ויצור כלי זכוכית.ואכן רוב היהודים עבדו כבעלי מלאכה משום שהיה עליהם איסור לעסוק בחקלאות או להיום בעלי רכוש ולקנות אחוזות. הם הוגבלו בלבושם, נאסר עליהם לחבוש מצנפות, הצטוו לחגור חבל עבה וכונו ‘מוסאווי’ או ‘ג’והוד’. עד היום אפשר להפגש בקהילה היהודית הפעילה במקום שהרבה מאנשיה עלו ארצה בשנות ה – 90.

 

סמרקנד: סמרקנד קיבלה שמה כנראה מהמילה מרקנדה שפרושה עיר מסחר. זו היתה בירת סוגדיאנה העתיקה שהגיעה עד נהר הזרפשן. במאה –8 נכבשה על ידי הערבים שסילקו את עובדי האלילים והאש ובמאה ה-12 קיצץ הכיבוש המונגולי האכזרי ברוב אוכלוסייתה והפכה לעיי חרבות. העיר התאוששה במהירות ומרקו פולו כינה אותה עיר עשירה ומשגשגת. שיאה היה כשהאמיר טימור הפך אותה לבירת האימפריה שלו, אימפריה שהשתרעה מהגנגס ועד הבוספורוס. טובי האמנים השבויים מפרס ודמשק הוגלו למקום כדי לבנות את עיר בירתו של האמיר טימור במטרה להפוך אותה לעיר היפה בעולם ואותו לשליט העולם. המאוזליאום של טימור הוא גם אחד המקומות היפים בעיר. כיפתו עשויה קילוגרמים של זהב טהור
ועל קירות האולם המרכזי פסוקי קוראן עם ערבסקות מוזהבות. אסטרונומים חישבו כך שביום מותו, קרן שמש חודרת דרך החריכים שבגג הקבר ומאירה את המצבה. ליד קיברו נמצא קברו של נכדו אולוג בג, מלך שהקדיש את חייו למדע והשכלה ונחשב לאחד האסטרונומים הגדולים של כל הזמנים. תגליותיו המהפכניות עוררו עליו את זעמם של הקנאים הדתיים ובראשם בנו שערף את ראשו.
האמיר טימור תכנן לבנות גם את מסגד המסגדים שיאפיל על כל מסגד אחר. מספרים שהביא עימו מאות אמנים מהודו לבנות את המסגד הגדול והיפה בעולם. שיירה של מאות פילים הובילו אוצרות אותם שדד בהודו, 200 אמני אבן מאזרבייג’ן ו-500 אמני פפיר-משי שקדו על תבליטי זהב על המבנה. 8000 איש יכלו להתפלל בבתי התפילה. בחצר מעין מזבח שיש שהוקם במטרה להניח עליו את ספר הקוראן הגדול ביותר שדרושים שני אנשים להפוך דף. לרוע המזל, בשל תכנון לקוי, כיבושים ורעידות אדמה, היום ניתן לראות רק את שרידי האתר. אחד מהאתרים המזוהים עם סמרקנד ואוזבקיסטן בכלל הוא כיכר רג’יסטן שבה נמצאות 3 מדרסות נפלאות שנבנו על ידי אולוג בג ובאחדור ללימודי אסטרונומיה, פילוסופיה, מתמטיקה ותיאולוגיה. כיום חדרי הלימוד הוסבו לסדנאות אמנים ומוזיקאים, חנויות מזכרות ובתי תה.

אחד הדברים הבולטים בטיול באוזבקיסטן הוא המפגש עם המטבח הבוכרי והאוזבקי שמושפע מעונות השנה ומבוסס בעיקר על הפלוב (אשפלאו או פילאף), זהו אורז עם בשר כבש, חומוס וגזר צהוב. בנוסף אפשר להפגש גם עם השישליק, הסמוסה (=מעין סמבוסק) ומרק השורפה שנחשבים כאורחי קבע על שולחן האוכל המעוטר בצלוחיות סלטים ופירות יבשים וטריים שיוגשו תמיד. וכמובן וודקה ותה ירוק בשפע שמלווים כל ארוחה.
התקופה הטובה ביותר לבקר במרכז אסיה היא בין מרץ לאוקטובר ויש לקחת בחשבון שבחודשי הקיץ עלול להיות חם מאד, בעוד שבחורף הטמפרטורות עשויות לרדת מתחת לאפס. טיול נעים!