דף הפייסבוק שלנו:


 
לקבלת פרטים נוספים,
אתם מוזמנים ליצור קשר עם
נעמה דור
052-8882611

 077-7882611

או לשלוח מייל אל:
DorNaama@Havayot-Baderech.co.il

הרשמו לקבלת עידכונים מאיתנו:

נשים בחברה הסינית המסורתית - נעמה דור                                                                                               


 
דף הבית >> מאמרים וכתבות >> נשים בחברה הסינית המסורתית - נעמה דור

  בחברה המסורתית כאשר נולדה בת בדרך-כלל היא קיבלה את כינוייה בהתאם למיקומה בסדר הילודה,ER MEI אחות שנייה, או SAN MEI אחות שלישית. לא טרחו להעניק לה שם, משום שכבר בגיל צעיר היא יועדה בנישואיי שידוך והייתה אמורה לצאת מהבית במהרה, בדרך-כלל בגיל 13. לאחר נישואיה היתה עוברת להיות רכושו של הבעל ומשפחתו בלוקחה על עצמה את מסורת המשפחה ואת פולחן האבות של בעלה.
התפקידים המסורתיים המרכזיים של האישה בחברה הסינית הם בת להוריה, אישה נשואה, אם לילדיה או אלמנה.
 
 
תפקיד הבת בסין
תחת המנהגים הקשורים לכיבוד ההורים, ה - XIAO, אשר כל בן ובת בחברה נדרשו לקיים, היה מצופה מהבת להיות ממושמעת וקשובה לדברי הוריה ולעשות כדבריהם. בנוסף היה מצופה ממנה לטפל בהוריה או לאחר נישואיה לטפל בהורי בעלה, בזקנתם, לקיים את הטקסים לאחר מותם, לנקום את מותם במקרה והיה לא צודק ולתת צדקה בשמם.
קיימות מספרי ביוגרפיות של נשים במהלך ההיסטוריה של נשים שהקצינו תופעה זאת, נשים שנפרדו מבעליהם, עזבו את ילדיהן ועברו חזרה לבית הוריהן כדי לטפל בהם בימי חייהם האחרונים. לאחר מות האב והאם הקימו הנשים בקתה ליד קברם כדי שתוכלנה להתאבל ולטפל בקבר, לצום ולחיות חיים צנועים עד יום מותם. נשים אלו נתפסו כיוצאות מהכלל. על מעשים אלו הם קיבלו אות הוקרה מהקיסר והכניסה לביתם עוטרה בכתובות המפארות את המעשה והמאפשרות לכל סביבתן לראות זאת. התנהגות הנשים בסיפורים אלו הינה אות ומופת לציון, גאווה למשפחה ולבית האב, ומהווה דוגמא לנשים אחרות.  

תפקיד האישה הנשואה
בחברה קונפוציאנית שמרנית בסין נקבע ומושפע מעמדה של האישה בהתאם לגברים שבחייה, בהתאם למעמדו של אביה, אחר-כך בעלה ומאוחר יותר בנה.
בסין ישנה חשיבות רבה למוסד הנישואין, שמביאה המשכיות, ולמעמד החברתי היה תפקיד מכריע בקביעת קשרי נישואין. הצפייה מכל אישה בחברה הסינית, שלא כמו מהגבר, הייתה שתינשא. מעמדה מושפע ממעמד משפחתה החדשה והם שהגדירו את זהותה ואת תפקידה החברתי והחוקים החברתיים והמשפטיים שחלו עליה.
הנישואין בסין נערכים על-פי התאמה בין המשפחות, ההשקעה של הורי הכלה בגידולה עד ליום חתונתה מוחזרת למשפחה ביום נישואיה בצורת נדוניה כספית שמשלמת משפחת החתן להורי הכלה, על ההוצאות הגידול בשנים עד הגעתה למשפחה.
השידוך בסין נעשה בדרך-כלל בגיל צעיר מאוד, על-ידי שדכנית, שתפקידה היה מרכזי משום שהיא הייתה המקשרת בין המשפחות וזאת שקובעת את זמן קשירת הרגליים לכלות הצעירות.
 
בסין המסורתית, כאשר נערכים הנישואין, הכלה נלקחת מבית הוריה אל בית חתנה על גבי אפריון אדום, מוסתרת מעיני הצופים, מלווה נגנים וזמרים שמודיעים בראש חוצות על הנישואין, דבר חשוב מאוד למעמדה ולמעמד משפחת החתן, הדבר מצביע על כבוד המשפחות. דוגמא לנוהג המסורתי בסין אפשר לראות בסרט “שדות החיטה האדומים”.
לפני יציאתה מבית הוריה היה עליה לבכות מול הוריה כדי להביע את צערה על כך שהיא נפרדת מהם והולכת אל בית הורי בעלה, לרוב היא לא תראה אותם שוב במהלך חייה.
הרעיון שעומד מאחורי הנשיאה על האפריון הוא זה שהיא מובלת בניגוד לרצונה, עוזבת את בית הוריה ונלקחת משם על-ידי משפחת בעלה. חשיבות גדולה לעשיית הרעש סביבה כדי להראות שאין בושה או ניסיון להסתיר את החתונה.
המעלה החשובה ביותר לאישה סינית היא צניעותה. הצפייה הייתה שאם האישה נמצאת במצב שיכול לאיים על תמימותה עליה להיאבק גם אם הדבר יגיע למותה. עליה להיות צנועה ומסורה לבעלה. ללכת בעקבות בעלה בכל דרכיו.
 
תפקיד האם והאלמנה בסין
חשיבות גדולה ניתנה ללידת בנים, נתן ביטוח להורים שיהיה מי שיטפל בהם בזקנתם. בעוד הבת עוברת למשפחת בעלה, הבן יכול היה להבחן בבחינות הקיסריות ולהביא מעמד ויוקרה משפחה ובנוסף הוא יתמוך בהוריו בזקנתם.
אהבת האם נתפסה כחובה סוציאלית, כאשר הילד עתיד היה למלא את חובתו להורים בימי זקנתם. היא הייתה אמורה לכוון את בנה ללימודים הרצויים ובשנותיו הצעירות היא זאת שדאגה לחינוך הקונפוציאני שלו.
 
כאשר אישה התאלמנה, המשפחה והחברה הסובבת אותה ציפתה ממנה להישאר אלמנה עד סוף ימיה כסמל כבוד לבעלה. בהוראת הקיסר נבנו קשתות לכבודן של נשים שלאחר מות בעליהן, נותרו אלמנות עד ליום מותן. הרעיון מאחורי זה הוא שמירת כבוד המשפחה. 


  חלוקת תפקידים
בסין, על-פי התורה הקונפוציאנית, מערכת היחסים בין הבעל והאישה מקבילה למערכת היחסים של ה- YIN וה - YANG, כאשר הגבר הוא היאנג, הצד הפעיל, המוביל, שר החוץ, והאישה היא היין, הצד הפסיבי, המובל והנחבא בתוך הבית, שר הפנים.
בסין ישנה הקבלה בין אחריותו של הגבר מול הקיסר והמדינה ואל מול אחריותה של האישה מול הגבר.
הבעל הסיני, האב הסיני, נחשב לראש המשפחה, לבעל הרכוש והאישה היא חלק מרכושו. מכיוון שלא היה לה מעמד חברתי, יכולת לרשת רכוש או להיות עצמאית ולקבל עבודה, מעמדה שנקבע על-ידי שידוך שנעשה על-ידי הוריה, הוא שהעניק לה את מעמדה החברתי. רמת חייה נקבעה בהתאם למקצוע ומשכורתו של הבעל. אם בעלה היה איכר עובד, גם היא הייתה

צריכה לתת את ידה בעבודה ואז חייה היו קשים יותבנישואיה היה עליה לעזוב את בית הוריה ולעבור אל הלא נודע במשפחתה החדשה. שם היה עליה למלא את תפקידיה החדשים: כיבוד הורי בעלה, כיבוד אחיו ואחיותיו, וקיום טקסי כיבוד אבות. היה עליה להתרגל למערכת חוקים חברתיים חדשה, רחוקה מהגנתה של משפחתה.
אם היא האישה הראשונה ואינה מצליחה ללדת בנים לבעלה, לבעל יש את הלגיטימציה להינשא שוב, למכור אותה למשפחה אחרת או להביא במקומה מאהבות.
במקרה של בגידה זכותו על-פי החוק לעשות בה כרצונו, גם אם יחליט להרוג אותה.
מעמדה שביר ולא יציב מכיוון שבכל רגע נתון היה יכול בעלה או משפחתו לגרשה חזרה ודבר זה היה נחשב בסין המסורתית לבושה גדולה לה ולמשפחתה.
האישה הסינית אינה בעלת רכוש ואינה יורשת דבר. היא אינה זוכה לחינוך מכיוון שאין בזה טעם רב, השקעה ללא רווח. במשפחות סיניות עשירות חלק מהבנות למדו לשם השעשוע.
תפקידה הראשון של האישה הסינית במשפחתה החדשה היה ללדת בנים, לידתם הוסיפה ערך למעמדה, תפקידה השני היה לשמש כמשרתת לחמתה. מעמדה המשפחתי הושפע והיה תלוי במעמדו של בעלה וממיקומו במשפחה ומאוחר יותר בבנה.
 
גם בימינו אנו, ניתן להבחין לכך שהרצון והחשיבות של לידת בנים הם גבוהים, מכיוון שזה נותן מעין ביטוח להורים שיהיה מי שיטפל בהם בימי זקנתם, כי הרי הבת עוברת להיות הנכס של משפחת הבעל ומרגע נישואיה היא עוברת לגור ולעיתים לא מתראה יותר עם משפחתה במהלך חייה.
לעומת זאת הבן, שנחשב לממשיך המשפחה ומאוחר יותר יהיה ראשה, היה מיועד להיבחן בבחינות הקיסריות במטרה להביא מעמד ויוקרה למשפחה ולתמוך בהוריו בזקנתם.
תפקיד חברתי נוסף שניתן לנשים במשפחות עשירות היה לבחור את הפילגשים של בעלה ואת אשת בנה. היה באפשרותה להטיל וטו על אישה שבעיניה נראתה כאינה ראויה. זהו תפקיד שלאורך השנים הנשים שמרו עליו בעקביות, תפקיד שנתן להן כוח.  

נשים משפיעות בהיסטוריה הסינית
אל ארמון הקיסר הסיני היו מובאות נשים רבות, ממחוזות שונים, כדי שתשמשנה כפילגשים, תפקיד שהביא כוח וכסף לצעירה ולמשפחתה. אך חייה היו קשים מכיוון שהייתה צריכה לשרוד בחצר עם חוקים נוקשים, מלאת תככים ומשחקי כוח רבים, בה כולן רצו למצוא חן בעיני הקיסר ועל-ידי כך להרוויח עוד כוח.
 
בהיסטוריה הסינית, מעט נשים שיחקו תפקיד היסטורי. על דפי ההיסטוריה הסינית מוזכרות שלוש נשים שהיו בעלות השפעה, נשים שהגיעו לתפקיד קיסרי או מכריע, ודפי ההיסטוריה אינם מחמיאים להן.
הראשונה הייתה הקיסרית וו (Wǔ Zétiān), בתקופת שושלת טאנג, במאה ה-7 לספירה, ששלטה בפועל קרוב ל -  40 שנה, חלקם היו שלטון בצורה לא רשמית. בספרי ההיסטוריה היא מתוארת כאכזרית, וזאת כנראה מכיוון שהפריעה לסדר הקונפוציאני. במהלך משטרה היא גורמת לבזבוז כספי גדול של כספי האוצר הקיסרי, דבר שמחליש ומאיים על קיומה של השושלת. על בסיס סיפורה של הקיסרית וו, נכתב הרומן "קיסרית" על ידי שאן סה (מהדורה עברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן).
 
האישה השנייה הייתה הקיסרית האם האלמנה צה-ש'י (Cixi), ששלטה מאחורי הפרגוד דרך קיסרי בובה שמינתה והדיחה בסוף תקופת שושלת צ’ינג, השושלת האחרונה, בסוף המאה ה- 19 ועד תחילת המאה ה- 20. גם היא היתה ידועה כבזבזנית גדולה. בזמן שהקיסרות הייתה במצב בעייתי מבחינה כלכלית והגנתית, היא אספה כספים מרחבי הקיסרות ובמקום לחמש את הצי הצבאי היא בנתה ארמונות, כשהסמל לבזבזנותה היה שיפוץ ספינת שיש ששימשה אותה כמרפסת תצפית אל האגם המלאכותי שבארמון הקיץ שלה.
 
בתקופה הקומוניסטית אנחנו פוגשים אישה נוספת שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה הסינית, שהיתה אשתו השלישית של היושב ראש מאו - הגברת ג'יאנג-צ'ינג, (Jiāng Qīng) שחקנית אופרה בינונית ומטה, שעם מותו של מאו הואשמה במשיכת החוטים במהלך מהפכת התרבות ההרסנית שעברה על סין בשנות השישים, ובהנהגת "כנופיית הארבעה" שכביכול הובילו את מאו-דזה דונג להרס שיטתי של סין. בגין אשמה זו נגזר עליה גזר דין מוות שהומתק, אך היא בחרה להתאבד.

  "חבצלות זהובות קשורות רגליים"
מנהג זה כבר נדיר מאוד לראות בימינו בעת טיול לסין. זהו מנהג קשירת כפות הרגליים של נשות החברה הגבוהה בסין שהיה נפוץ מהמאה ה- 12, תקופת שושלת סונג, אך מקורו מגיע מהמאה ה- 10, מארמון הקיסר הסיני שם קבוצת פילגשים רקדניות קשרו את רגליהן למטרות ריקוד. המנהג היה בעיקר בצפון ולבנות המשפחות העשירות אך מאוחר יותר, במאות 18- 19 הפך להיות נפוץ גם בקרב משפחות עניות יותר. והוא היה גם סימן הכר והבדל בין בנות משפחות המנצ’ו, שפלשו ממנצ'וריה והקימו את שושלת צ'ינג, לבין בנות חאן (הסיניות).
בסין המסורתית נהגו לומר על אישה כזאת “הלכה כנצר רך ברוח אביב קלילה”. גברים שנחשבו לבעלי טעם טוב היו מבלים איתן. פגיעותה של האישה הסינית הייתה אמורה לעורר מינית את הגבר המביט בה. כף הרגל של האישה נחשבה בתרבות הסינית כחלק אינטימי ומוסתר בגופה של האישה, חלק מגרה, משהו אסור ומשום כך מושך, הגברים שראו את אותן רקדניות עם רגליהן הקשורות, ראו בעצם אישה חסרת אונים, דבר שהדגיש את כוחו של הגבר מול חולשתה של האישה. הגבר לא הורשה לראות את כף רגלה החשופה של האישה.
כפות הרגליים נקשרו כבר החל מגיל 5 - 7, לאחר שנעשתה בדיקה ויעוץ של השדכנית ובנות המשפחה בנוגע לעצמותיה של הילדה.
הדבר נעשה על-ידי כריכת רצועת בד באורך של 6 מטר סביב כף הרגל כאשר 4 האצבעות מלבד האגודל כופפו לעבר העקב. בנוסף הונחה אבן כדי למחוץ את הקשת של הרגל. הרגל הייתה חבושה כדי למנוע גדילה מחדש, כדי למנוע כאבים מהילדה וגם משום שהעור למטה היה רקוב ומסריח, לשם כך טיפלו ברחיצות מיוחדות ומלחים. היו בנות שכריכת הרגלית שלהן נעשתה בצורה לא טובה וגרמה לזיהומים גופניים ואף למותן או במקרים קלים יותר “רק” לצליעתן. האורך המרבי והמומלץ של כף הרגל היה כ- 10 סנטימטר.
הדבר הביא לפיתוח של אופנת נעלים רקומות ומפוארות, הנשים היו רוקמות כנדוניה נעלים מיוחדות לרגל הקטנה. כיום הנעלים הללו משמשות כמזכרות אטרקטיביות בשווקים.
כדי לאשר את השידוך, הייתה מגיעה החמות אל בית הכלה המיועדת כדי לבדוק את גודל כף הרגל. אם כף הרגל הייתה גדולה מדי הייתה זאת בושה גדולה למשפחת הכלה ודבר שיכול היה לפגום בשידוך של הבת ובכך להשפיע על כלכלת משפחתה.
המוגבלות הזאת מבטיחה לבעל שהאישה לא תברח מכיוון שהיא ממילא אינה יכולה לצעוד ובטח לא למרחקים, אותם נשים כמעט ולא יצאו מביתן והיו מתעדכנות על החיים מחוץ לבית בעזרת המשרתות שלהן. בציורים שנעשו בתקופות אלו, תקופת טאנג בעיקר (מאות 7-10), תקופה הנחשבת לשיא הפאר של האומנות והיצירה, רואים בתמונות נשים מוסתרות מאחורי חלונות בלבד, רוב הדמויות על גבי הציור, אלו העוסקות במלאכות שונות, היו גברים. הנשים בכפר היו פטורות מתהליך כריכת כפות הרגליים משום שעזרתן בשדות הייתה חשובה למשפחה עם ידיים מצומצמות ועבודה רבה.
 
בתקופת מרד טאי-פינג, 1851- 1864, מרד שהתקיים כנגד השפעת הזרים וכנגד הקיסרות המנצ’ורית, אחת מנקודות המחלוקת שעלו הייתה נושא כריכת הרגליים, דרישת שוויון בין שני המינים ואיסור קשירת רגלי הילדות.
באופן רשמי נאסר מנהג קשירת הרגליים לאחר נפילתה של הקיסרות האחרונה, שושלת צ’ינג, ב- 1911. אך בפועל הוא המשיך גם שנים אחרי, כנראה עד לשנות ה - 30 של המאה ה - 20. כיום אפשר לראות עוד נשים מעטות מאוד, מאוד מבוגרות, שרגליהן עדיין קשורות. הליכה צולעת ועקומה, לא על כף הרגל אלא יותר על צידה.
 
כתב הנשים (Nǚshū)
כתב שבניגוד לכתב הסיני בו סימניה מייצגת מילה, הוא כתב פונטי בן כ-700 סימניות המסמלות הברות. בכתב סודי זה השתמשו רק נשים, והוא היה נהוג בעיקר אצל בנות מיעוט ה- YAO, בדרך-כלל לתכתובת בין שתי בנות שאוחדו בצעירותן ושמרו על קשר מכתבים לאחר נישואיהן, בכתב זה נעשה שימוש לשוחח על החיים היומיומיים ועודדו אחת את השנייה.
הכתב נכתב מלמעלה למטה או מימין לשמאל, כדוגמת הסינית המסורתית, והוא נלמד מהדור המבוגר אל הדור הצעיר. השימוש היה במערכת סימניות שונה מהסינית המנדרינית. השפה נאסרה על-ידי הפולשים היפנים בשנות ה- 30 מחשש שהסינים יעבירו סודות ומסרים. 
 
 

השפה הכתובה הזאת זוהתה מחדש בשנת 1983, על-ידי האקדמיה, ומאז נאספו כ- 2,000 מילים בשפה זו. כיום אפשר למצוא מעט מאד מהספרים הללו וזאת משום שעד תקופת מהפכת התרבות, 1966- 1976, היה נהוג לשרוף את ספרה של האישה יחד איתה במותה, כדי שזה ינחם אותה בעולם שמעבר. אחרונת הנשים שכתבה בשפה זו נפטרה בשנת 2004 בגיל 98, ועתה זו שפה למחקר ושימור בלבד.
 
שינוי מעמד האישה בהשפעת הקומוניזם
מעמד האישה השתנה לטובה דווקא בתקופה הקומוניסטית. עליית הקומוניסטים הביאה לשינוי במעמדות החברתיים ובניהם שינוי במעמד הנשים. השוויון תקף לכל הרמות בחברה. גם הנשים נדרשות למאבק ליצירת מדינה חדשה, קומוניסטית. בשנותיה הראשונות של סין הקומוניסטית, שנות ה- 50, החברה הגבוהה שכללה את המלומדים, בעלי האדמות והבירוקרטים, חוסלה והאדמה חולקו למי שעיבד אותה, לכפריים. הקומוניזם גרס שכולם שותפים למהפכה וכולם צריכים לצאת לעבודה, דבר שהביא לשינוי גדול בחברה.
מאוחר יותר התקיימה רפורמה אגרארית והמפלגה החליטה שהנשים יכולות לרשת חלקת אדמה, להיות בעלות רכוש, הדבר מביא קולות רבים לקומוניסטים ולבסוף גם לתמיכה בהם ולניצחונם.
 
בשנות ה- 50 יצא חוק נישואין חדש, שאיפשר לאישה לבחור עם מי היא רוצה להתחתן והאם היא רוצה להתגרש. לראשונה הנשים יכולות היו להיות בעלות רכוש.
מצד שני הנשיות הודחקה. בהוראת המפלגה הקומוניסטית, הפסיקו הנשים ללבוש בגדים נשיים וגם הן עברו לחליפות העבודה, "חליפות מאו", הפגנת הנשיות מגונה בשם המהפכה והשוויון! נושא המיניות הודחק הצידה בצורה אגרסיבית. גם חיי המין קיבלו מפנה, מכיוון שבני הזוג לא תמיד התגוררו יחדיו וזאת בגלל שמקום וסוג העבודה נקבעה על-ידי המפלגה. נושא הנשיות ועידון הופנה הצידה, בתקופה זו עוסקים בנושאים רציניים יותר מאשר צבעי הבגד, זוגיות ויתר הדברים השוליים כמו אופנה. אין חיי משפחה קטנה, המשפחה היא המפלגה!!!
כאשר המפלגה מציבה את עצמה לפני המשפחה הגרעינית, היא מקווה להשיג נאמנות גדולה יותר, נוצרות קבוצות והחברים בקבוצה נאמנים אחד לשני.
 
כיום הנשים מרכיבות מעל 40% מכוח העבודה. הנשים הן אלו שמנהלות את העניינים, בהרבה מקומות רואים אותן מנהלות את העסקים המשפחתיים, החנות או הדוכן העונתי. הילד עדיין נושא את שם משפחת אביו, אך גם בנות מקבלות שמות ושומרות על שם המשפחה שלהן גם לאחר נישואין. 


דוגמאות ספרים וסרטים: 

  • הנשים הטובות של סין - שינראן, קוראים (2006)
  • סיפור כתוב במניפה - ליסה סי, מורן (2006)
  • אדמונית מאוהבת – ליסה סי
  • ברבורי פרא - דונג ג’נג, הוצאת אור יהודה (1994)
  • סהר אביב - בט באו לורד, זמורה ביתן, (1984)
  • חוג שמחת המזל - אמי טאן, מחברות לספרות (1990)
  • עלים נושרים - אדלין יו מן, כינרת (1999)
  • כסא הקשירה - קתרין הריסון, עם עובד (2001)
  •  אזליאה אדומה - אנצ'י מין, הוצאת מעריב - הד ארצי
  • פרידה מאמא אגם - ארצ'ה נמו
  • חוג שמחת המזל - אמי טאן
  • אשת אל המטבח - אמי טאן
  •  עלים נושרים – אדלין יו מה
  • כסא הקשירה - קתרין הריסון
  • פני המזל שלי - מיי לי צ'אי
  • בת הנהר -  יינג הונג

 
סרטים:

  • חוג שמחת המזל
  • פנסים אדומים
  • שדות החיטה האדומים
  • סיפור חיים

ועוד רבים אחרים... 

 
© חוויות בדרך - טיולים מודרכים בסין, מרכז אסיה והקווקז                                                                                דף הבית | מפת האתר