דף הפייסבוק שלנו:


 
לקבלת פרטים נוספים,
אתם מוזמנים ליצור קשר עם
נעמה דור
052-8882611

 077-7882611

או לשלוח מייל אל:
DorNaama@Havayot-Baderech.co.il

הרשמו לקבלת עידכונים מאיתנו:

ההר הצהוב - ליאור וקסלר                                                                                               


 
דף הבית >> מאמרים וכתבות >> ההר הצהוב - ליאור וקסלר

  ההר הצהוב - סיפור מסע אל הואנג שאן (Huang shan) - ליאור וקסלר*
 
"הואנג שאן הוא ההר היפה ביותר בסין" יאמר לך כל סיני. "פסגותיו רבות, דמויות הלוטוס, מרקיעות את השחקים" יכתוב לי באי (Li Bai), אחד מהמשוררים המפורסמים מתקופת שושלת טאנג. "לא הותיר בי נשימה להחריד, היופי הזה" אמר הסיני הזקן שטיפס לצדי, כשהגענו אל מרפסת הרוח המרעננת, שנמצאת בגובה של כ-1700 מ' מעל פני הים.
 
אל ההר הצהוב הגעתי לפני שנים רבות, ואני חוזרת לשם שוב וחווה מחדש את אותן חוויות מרגשות – עוצמת היופי אינה מצליחה לצלוח את השפה ואת המילה הכתובה. להתפעמות הנפש מצטרפת התרגשות מן השינוי שחל במקום. זהו אזור שנחשב בעבר כאחד מהמקומות הנידחים של סין, שהתעשר והתפתח, כפי שקרה במקומות אחרים בסין בשני העשורים האחרונים – עוד עדות לכלכלה המבטיחה הסינית בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
 
ההר הצהוב הוא מין מסע בזמן. מסע אל הרוחני והאלוהי. מסע אל האני ואל השקט. גם כשמגיעים לטיול במקום עם קבוצה – אי אפשר שלא לחוש את עוצמת השקט, הריחוק, העומק, והיופי – ואין להם שני בנופי ההרים בעולם!! הדבר שמעצים יותר את החוויה הוא הזריחה והשקיעה מנקודות נבחרות – אותן לא כדאי לפספס.
 
אל ההר הצהוב שנמצא במחוז אן-חווי (Anhui) שבמזרח סין הגעתי לראשונה בשנת 1993. הדרך מהעיר האנגדזו (Hang Zhou) אל תחתית ההר לקחה אז כ-7.5 שעות באוטובוס הקרוי "אוטובוס המחלקה הראשונה". כרטיס האוטובוס הגדיר את מקומי, ליד המעבר, מרוחקת שלושה כיסאות מהחלון, באמצע אוטובוס ישן. הכיסאות היו 'מרופדים', מה שהיקנה לאוטובוס את מעמדו, אך מצבו של הריפוד היה רעוע כמו דברים חומריים אחרים בסין של אותם ימים. הנהג, שלא ידע כיצד מורידים מהירות, נסע במהירות קבועה כל הדרך, לא משנה אם הדרך הייתה ישרה, תלולה או מעוקלת, וכך חצי מהיושבים הקיאו פעם או יותר במהלך הנסיעה. מי שרצה להקיא – עשה זאת דרך החלון, עצירה אינה מיועדת לכך. למעט עצירות לצורך העלאת נוסעים או הורדתם, עצרנו רק פעם אחת לכ-15 דקות, בהן היינו צריכים להספיק למקום מאוד חשוב, לקנות משהו לאכול ולשתות ולעשן. הסינים מתורגלים לכך – הם ירדו מהאוטובוס, ותוך דקות הם היו בתור לשירותים, התפשטו מחוץ לתא, שמחיצותיו נמוכות ואינן מסתירות הרבה, וחמש דקות מאוחר יותר הם היו מצוידים בבננות, בבאו-זה (מאפה עשוי בצק ממולא ירק ואפוי בתנור), בשתייה, בירה או מים מינרלים, ויאללה חזרה לאוטובוס. ועוד חיכו לנהג.
אחר הצהריים המאוחרים הגענו אל טונסי (Tunxi), העיר הגדולה אז באזור ההר הצהוב. החלפתי אוטובוס שיעדו היה העיירה טאנג קואו (Tang Kou), שלרגלי ההר. כשעליתי לאוטובוס נאמר לי שזאת נסיעה של כמחצית השעה... מחצית השעה הסינית הפכה לשעתיים וחצי של נסיעה במיניבוס צפוף ומלא ילדים, שרק הרחת קליפות תפוז מנעו הקאה קבוצתית.  


  על ההר אפשר לבלות יום, יומיים או יותר – ללא רגע דל. ההר מעוטר שבילים רבים, מפותלים וצרים, מדרגות עולות ומדרגות יורדות, מרפסות נוף. כל שביל מגלה פינות חבויות, פריחה צבעונית או שילוב גיאולוגי. זוגות באים כדי לנעול את אהבתם במנעול, וזורקים את המפתח כדי שתישאר כפי שהיא במלוא עוצמתה לעד. אמנים, סופרים, משוררים וציירים מבלים ימים עליו. כל שביל שבוחרים צופן הפתעות ופינות נוף פתוחות וסגורות רבות. כל שביל הוא חוויה. בכל טיול שהבאתי מאז אל ההר בחרתי שביל ומסלול אחר – כי ההפתעות בהם רבות, ואין האחד עולה על משנהו. חלקם שבילים יותר קשים ומאמצים, מלאי מדרגות ועליות וירידות, חלקם 
קלים יותר, המישורות והמרפסות בהם רבות. לא מפליא שההר נחשב כמקודש, וכל אומן סיני מרגיש חובה להגיע אליו לפחות פעם בחייו – להכירו, לנשום אותו לתוכו, להביאו אל תוך יצירתו וחדר עבודתו.       
 
היום, שנים אחרי הטיפוס ההוא, אני יושבת ומביטה בתמונות ותוהה מה היה מרתק יותר: הנוף הפיסי הקיצוני והמדהים או הסינים המרתקים אשר מבקשים לראות ולהכיר את נכסי חייהם ותרבותם ומבקרים במקומות שונים ברחבי ארצם המפוארת ומלאת אטרקציות ומקומות לבקר. בעבורי זה היה לכבוש יעד פחות נודע, בשבילם זה היה להיכנס לספרי ההיסטוריה ולסטודיו של הצייר או הצלם, אם תרצו. היום אני יודעת שאין שני לו, להר הצהוב... חוויית הטיול הלוקחת אותנו למחוז כה מרוחק ועם זאת כה מרכזי בסין – ייחודית וחד פעמית, ומרגשת בכל פעם מחדש. אם במסלול שלפניכם כלול ביקור על ההר הצהוב אני מקווה שהחוויה שלכם תהיה מרהיבה כמו שהייתה החוויה שלי!!     
 
* הכותבת הינה מדריכה בכירה בצוות "חוויות בדרך"
היום, שנים אחרי, אפשר להגיע בקלות רבה יותר אל אזור ההר הצהוב ואל העיר שגדלה מאז – Houng Shan City. במסגרת טיול אל סין הכולל ביקור בהר הצהוב אפשר להגיע בטיסה משאנגחאי אל העיר הואנג שאן סיטי וממנה יוצאים בנסיעה על כביש סלול ונוח ורחב אל ההר. הדרך שהורחבה עוברת דרך כפרים ועיירות ציוריים, תרתי משמע. ככל שמתקרבים אל ההר מתרבות העיירות בהן ממוקמים בתי ספר לציור, אליהם נוהרים תלמידים מכל רחבי סין כדי לדור בצל ההשראה של ההר וללמוד ציור, כי רצוי וכדאי שלשמו של צייר גדול שזכה בתהילת עולם תתווסף העובדה שהוא בילה שנים מחייו ליד ההר. אני אוהבת לעצור באחד מבתי הספר, לטייל בעיירה הציורית, לחוות את תחושת המוזה המסתובבת בחצרות ובסמטאות.
 
 
 
 
בחשיכה גמורה הגעתי אל טאנג קואו, שחיכתה לי בהמוניה. כשהאוטובוס עצר, מרחק חמש דקות ממרכזה של העיירה הצבעונית הזו, התנפלו עלי מספר נשים, בהצעות צעקניות, שלא הצלחתי להבין. לאחר שהשקטתי אותן וביקשתי מהם לדבר אחת אחת, הבנתי שכל המלונות ובתי ההארחה בעיירה מחכים לי!! כולם. לאכזבתן הגדולה, הסברתי להן שיש לי כבר חדר והמשכתי כדי לחפש לי מסעדה.
 
באותם שנים מחוז אן-חווי, כמו העיירה טאנג קואו, היה מקום שהמאה ה-20 טרם הגיעה אליו והעיירה היתה די חשוכה עם בואי. רק אורות קטנים ועמומים של עסקים פתוחים האירו את הרחובות. בסין האוכל טרי ומוכן כל יום ממוצרים טריים ולא משומרים ומעובדים, ולכן הוא גם נגמר הרבה לפני החשיכה וסיכויי היו נמוכים. לשמחתי רוב המסעדות נותרות פתוחות והמקומיים ישבו ושיחקו משחקים, פטפטו וצפו בטלוויזיה. אחת מהן נראתה לי סבירה ובעליה עדיין טיפל במוצרי המזון וניקה את המטבח. הוא הכין לי מעדן פטריות יער, שגדלות באזור זה בשפע, ואורז סיני לבן טיפוסי, ארוחת מלכים אחרי היום המפרך והארוך שעברתי! 
 
כשאני חוזרת היום לבקר במקום אני נהנית מן המבחר גדול של המסעדות – יקרות ופחות יקרות, מסודרות ונקיות, מבחר של מטבחים וטעמים, העומדות לרשות המטיילים. לשמחתי רובן ממשיכות להציע מבחר גדול של פטריות שונות אשר גדלות באזור. ממרפסתן של המסעדות אפשר לנשום את האוויר הקריר האופף תמידית את ההר ולראות מקטעים מנופי ההר, אשר משחק עמנו, הטיילנים. מסתיר מעט ומגלה מעט, ומפתה.
 
ההר הצהוב זכה לשמו משום מראהו – צהוב עטוף אובך קל. הוא מדהים בגובהו, זקור ונוגע בשמיים, על  
כל 72 פסגותיו. ישנם ימים שההר נתון ב'ים של עננים' דבר המעניק לו מראה מיסטי ומיוחד. דבר זה מקנהלמבקר "תמונה" אשר אינה חוזרת על עצמה – כל יום הוא יחיד ומיוחד באופיו: מעונן, מעונן קלות, ענן בודד שמיים כחולים, שמיים צהובים, סגלגלים...
ההר עשוי אבן חול אדומה-חומה, ולכן אין בו תנאי גידול אופטימליים לצומח. כיסי קרקע נוצרים אך מעט ועומקם רדוד. בתנאים קשים והקיצוניים אלו מצליחים להיאחז כמעט רק אורנים; תנאי הגידול גרמו לאורנים להתנהג כגדלים בעציץ, ולכן הרבה מהם נראים ממוזערים, מעוצבים, נוטים עם כיוונה של הרוח. והם יוצרים מסגרת מרהיבה לתמונות ועיטור מושלם לנוף ההרים במקום.
 
עם אור ראשון התעוררתי ומולי ניצב לו ההר הצהוב במלוא הדרו. ארוחת הבוקר שלי כללה לחם מטוגן ומסובב, האופייני לכל סין, כוס תה סיני ירוק וכוס מים חמים שלהם הוספתי קפה שחור שהבאתי עימי. חוץ מזה הצטיידתי גם באגוזים, מים מינרלים, קרקרים ובתפוזים דקי-קליפה, והחילותי לטפס.
כבר בצעדי הראשונים פגשתי את מי שעתיד להיות צמוד אלי לאורך היום, נושא חבית של זפת על אופניים, צ'ו הסבל. הוא הלך לצדי, בתחילה בשתיקה. הדרך העקלקלה בה טיפסנו עברה בתוך יער במבוקי פרא, דקי גבעול, שיצרו נוף פראי עשבוני, וטיפוסים שונים של ברושיים. פה ושם צץ צמח אחר. בעיקולים, במקביל לכביש, הותקן מעלה מדורג להולכי רגל. צ'ו, שהלך אחרי, פנה אף הוא אל המדרגות התלולות העוקפות את העיקולים. במעלה הראשון היה שבילון שאיפשר לו לגרור את האופניים. במעלה המדרגות השני, השבילון היה מאוד תלול, ואני, שהייתי הפעם אחריו, דחפתי את אופניו מאחור, הוא חייך. עתה נשברו המחיצות והחילונו להסתכל זה על זה, לחייך ולהחליף מילים. ככה הסינים. הלכנו זה לצד זה, לעתים הוא לפני מספר צעדים ואני נשרכת אחריו. לא אחת הוא הרחיק ממני, אולי כדי לשמור על המרווח המקובל בין זרים ואולי כדי לשמור על שמו ועל שמי.
צ'ו היה שרירי מאוד, תוצאת העברת חומרי בניין במעלה ההר על אופניים פעמים אחדות בשבוע, נמוך, כמו רוב הסינים הדרומיים שהכרתי, עדין ונאה. ההולכים מולנו הכירו אותו ובירכו אותו לשלום וצ'ו עצר לשוחח עימם. במקרים אחדים עצרתי במרחק מה וחיכיתי ובמקרים אחרים המשכתי ללכת וצ'ו הדביק את צעדי. למדתי ממנו שהוא בן המקום והוא למד בבית ספר גבוה לבניין, ועתה הוא משתלם לקראת היותו קבלן גדול יותר. רציתי לשאול אם קבלן גדול יותר זה אחראי על מספר מובילי-אופניים, אבל אז הייתי מעליבה אותו. הוא היה נלהב מפיתוחו של ההר, שבאמת היה מדהים, ועוד יותר לנוכח העובדה כי את כל חומרי הבנייה – לבנים, מלט, קורות ברזל ועוד – מעלים ברגל על גבותיהם של סבלים, כמו גם את מוצרי המזון הרבים למסעדות ולמלונות במשך מאות השנים האחרונות.


באזור המעיינות החמים, שבין 'פסגת הר הענן הסגול' לבין 'פסגת פריחת האפרסק', פרושים בתי ההארחה בתוך יער של ליבנה ואלון, הגדל על שתי גדותיו של 'נחל ניחוחות האפרסק'. הנחל כאן קרוב יותר למקורות המים ולמוצאו. הוא מלא בולדרים של אבן יסוד, כהה, צפופה, ממנה בנוי ההר. מראה הנחל הציורי, העצים הנושקים למים, ומעט המבנים שהיו במקום, יצרו אווירה פסטורלית נעימה ורוגעת. עם הגיעי, כשצ'ו מתנשף אחרי, החלטתי להישאר במקום ולטייל בו. המדריכים הכתובים למיניהם המליצו לעשות ההפסקה כאן או בראש ההר, ומכיוון שעד ראש ההר היה לי עוד שלוש-ארבע שעות של כביש ושלוש-ארבע שעות של מעלה מדרגות תלול, היה ברור שאצטרך ללון לפני מעלה המדרגות וכאן היה אידיאלי. צ'ו חייב היה להמשיך, וכמחווה הזמנתי אותו לאורז, יותר מכך הוא לא היה מוכן לקבל. ישבנו שותקים רוב הארוחה, ועיניו אמרו שהיה מהנה.
 
באזור המעיינות החמים גיליתי את הבריכה של המעיינות החמים, שכל המקומיים נכנסו לשחות בה ב-C °29, לצד פגודות פתוחות בתוך היער, שנפש חיה לא עוברת שם שעות, בית ההארחה ששירת בעבר את דאנג סיאו פינג ומוזיאון ליופיו של ההר, כפי שהוא מתבטא בציור ובכתיבה.
 
 
 
לראשונה מאז שהתחלתי את המסע אל ההר ישבתי בשקט, קראתי, הסתכלתי אל עבר העננים שנעו לאיטם, הקשבתי לרוח החרישית, הבטתי במים הזורמים. כל זה היה חלק מיופיו של ההר. זו הייתה ההשראה שריחפה סביבי.
 
למחרת, עם האור הראשון, יצאתי לדרכי. לפני היו שעות של טיפוס על ההר. באותם ימים, להר היו שתי עליות (היום ניתן לעלות בעזרת שלושה קווי רכבל, שניים חדישים מאוד): הדרך המערבית, התלולה מאוד, והמזרחית. בחרתי במזרחית, כי הובטח לי גם שהמראות היפים יותר מחכים בחלקו המערבי של ההר ובירידה ממנו. העלייה הייתה קשה, אך כמו שיירת המטיילים הסינים שצעדה עימי, עליתי בשתיקה. פה ושם, כשעקף אותי סבל נושא אסל עם דליים או סלים מלאים בחומרי בניין או באוכל, נזכרתי בצ'ו.
העולים להר היו מכל הגילים, רבים מהם מבוגרים ומבוגרים מאוד. לפי תיקיהם הם תכננו לבלות כאן יום או יומיים. רובם קנו בתחילת גרם המדרגות הראשון מקל הליכה צהוב מבמבוק, והסתייעו בו בזמן העלייה. אני הייתי הזר היחיד על ההר ואטרקציה בשבילם. הם צחקו מאחורי גבי, ביקשו לצלם אותי ולהצטלם איתי, נתנו לי מתנות (ואז גיליתי שזו דרך נהדרת להתפטר מדברים והחילותי לתת בעצמי), והצביעו עלי ללא הרף. החוויה המהממת ביותר הייתה כששתי בנות, כבנות 10, ביקשו להצטלם איתי, אך חששו לבקש. הן ישבו סמוך אלי, והסתכלו עלי לכל אורך הפסקת האוכל שעשיתי לאחר ירידתי מ'פסגת פרחי הלוטוס', וצחקקו. אחר כך הן נתנו לי צ'יקלס (מיובא!!) שלא היה טעים להן, אז נתתי להן בוטנים (סיניים!!) שלא היו טעימים לי. זה קירב בינינו והן התיישבו לידי. דיברנו. לאחר מספר משפטים עיקשים במעט האנגלית שלהן הן ביקשו לצלמני. הסכמתי בתנאי שהן יצטלמו יחד איתי ושנצלם גם במצלמתי. הסכמנו. הצטלמנו. 
כיום מסלולי הטיול על ההר הצהוב יותר נוחים, ועם קבוצה אנו עולים בעזרת רכבל אל אזור המלונות, מתמקמים באחד מהם, מתפטרים מהציוד המועט שאנו נושאים, ויוצאים לצעידה בשבילים הפתלתלים הרבים. מלונות ההר יקרים למדי, למרות שהשירותים שהם מציעים אינם עולים על דרגת 3 כוכבים סבירה. החדרים סבירים, מחוממים ומפנקים, והדבר הכי משמעותי שהם מציעים הם מעילים חמים שמשמשים לשעות הזריחה המוקדמות ופנסים. אין עדיין כביש העולה להר, וטוב שכך. זה שומר את הראשוניות והבראשיתיות של ההר עד היום ומגן על תחושת הקודש והרוחניות המתלווה לכך. 


ההר, על פסגותיו הציוריות ושמותיהן הססגוניים – 'פסגת פרחי הלוטוס' (Lian hua Feng), 'פסגת הכיפה הבהירה' (Guang Ming Ding) ו'פסגת הקפיטול השמיימי' (Tian Du Feng) – מתנשא לפי הכתוב בספרות מעל 1500 מ', אך לי נראה כי גובהו רב יותר. 'הסלע שעף' (Flying over rock) נחשב כאטרקציה למבקרים הסינים. בכלל לסינים יש אגדה שאפשר למוצאה ביותר ממקום אחד על תעופתם הפלאית של הרים וסלעים ממקום אחד למקום אחר – דבר המעלה את ערכו של המקום אליו הגיעו הסלעים-הרים, הזוכים עם התוספת המעופפת להילה מן המקור. הסינים צחקקו, התדיינו, הצטלמו מכל כיווניו.
הפסגה הקרויה 'הסלע שעף' היא תוצר בליית רוח אשר הסיעה שכבה רכה מעט יותר מהר (בממדים של 
 
 
גיאולוגיה) מאשר השכבה שמעל, והוצאה – אבן אחת גדולה, הרוכבת על "פסגת הר", אך מנותקת ממנו, ומאיימת ליפול "בקרוב". בעת השקיעה נצבע ההר אדום (ר' תצלום) והופך לוהט וסקסי, והרוחניות שלו הופכת חומרית משהו.. הקור מטפס במהירות אל ההר, ותוך דקות ספורות צונחת הטמפרטורה בעשרות מעלות, וכל אותם מעילים וסוודרים שהצטיידנו טרם עזיבתנו את המלון – זוכים לעדנה. מעט התאורה של שבילי ההר מאדירה את יופיים של האורנים, המציצים אל ההולכים מכל כתם קרקע. חלקם הופכים גדולים בשל כיוון התאורה, ולרגע קט העץ הקטנטן הופך לאורן רגיל ונכנס לתוך הנורמה של עצים מסוגו.
 
למחרת בבוקר התעוררתי בשעת בוקר מאוד מוקדמת (או אולי כדאי לכתוב שעת לילה מאוד מאוחרת) כדי לחזות בזריחה המרהיבה. יחד איתי היו גם יתר דרי ההר, כולם עטופים במעילי המלון ומצוידים במצלמות. נהר האדם זרם אל נקודות נוף מומלצות כדי לתפוס את הרקע הקסום של הזריחה העולה. הזריחה התחילה ברמיזה, בפיתוי, ובמשחק של עיכובים קטנים. כמעט רוצה–לא רוצה. העננים שישבנו מעליהם, בתוך מרפסות ההר, איפשרו פה ושם לקרן שמש בודדת להציץ, ומיד היא נעלמה. הם נצבעו סגלגל, וכחול-סגלגל, כתמתם, אדום ולבסוף צהבהב.. ואט אט, עלה לו הכדור הגדול הצהוב-כחלחל, בהצצות הולכות וגדולות – עד שכלו התגבר על שמיכת העבים, והתיישב עליה במלוא תפארתו. 'וואו' גדול נפלט מפיותיהם של הסובבים אותי. כאילו שהם מעודדים את גלגל השמש להשלים את המהלך שלו. ואז התחיל היום.
אחרי שהזריחה הסתיימה התברר שזרם התיירים, למעלה מ-90% מהם סינים, היה אדיר, והוא כולו עמד על כמה מרפסות קטנות וצפופות... בהסתכלות מקרוב על כל אותם התיירים ניתן היה לראות את ההבדלים המעמדיים בקלות – למן לובשי הפשוט והנקי, המצלמות הזולות, הנעלים הבלויות ועד החליפות המחויטות והמעילים היפנים היקרים והמצלמות המקצועיות... עם השנים 'המחויטים והיקרים' הלכו והתרבו לעומת 'הפשוטים והזולים' – עוד עדות לשינוי הגדול שעוברת סין. 
  על ההר אפשר לבלות יום, יומיים או יותר – ללא רגע דל. ההר מעוטר שבילים רבים, מפותלים וצרים, מדרגות עולות ומדרגות יורדות, מרפסות נוף. כל שביל מגלה פינות חבויות, פריחה צבעונית או שילוב גיאולוגי. זוגות באים כדי לנעול את אהבתם במנעול, וזורקים את המפתח כדי שתישאר כפי שהיא במלוא עוצמתה לעד. אמנים, סופרים, משוררים וציירים מבלים ימים עליו. כל שביל שבוחרים צופן הפתעות ופינות נוף פתוחות וסגורות רבות. כל שביל הוא חוויה. בכל טיול שהבאתי מאז אל ההר בחרתי שביל ומסלול אחר – כי ההפתעות בהם רבות, ואין האחד עולה על משנהו. חלקם שבילים יותר קשים ומאמצים, מלאי מדרגות ועליות וירידות, חלקם קלים יותר, המישורות והמרפסות בהם רבות. לא מפליא שההר נחשב כמקודש, וכל אומן סיני מרגיש חובה להגיע אליו לפחות פעם בחייו – להכירו, לנשום אותו לתוכו, להביאו אל תוך יצירתו וחדר עבודתו.       
 
היום, שנים אחרי הטיפוס ההוא, אני יושבת ומביטה בתמונות ותוהה מה היה מרתק יותר: הנוף הפיסי הקיצוני והמדהים או הסינים המרתקים אשר מבקשים לראות ולהכיר את נכסי חייהם ותרבותם ומבקרים במקומות שונים ברחבי ארצם המפוארת ומלאת 
אטרקציות ומקומות לבקר. בעבורי זה היה לכבוש יעד פחות נודע, בשבילם זה היה להיכנס לספרי ההיסטוריה ולסטודיו של הצייר או הצלם, אם תרצו. היום אני יודעת שאין שני לו, להר הצהוב... חוויית הטיול הלוקחת אותנו למחוז כה מרוחק ועם זאת כה מרכזי בסין – ייחודית וחד פעמית, ומרגשת בכל פעם מחדש. אם במסלול שלפניכם כלול ביקור על ההר הצהוב אני מקווה שהחוויה שלכם תהיה מרהיבה כמו שהייתה החוויה שלי!!     
 
* הכותבת הינה מדריכה בכירה בצוות "חוויות בדרך"
 

 
 
© חוויות בדרך - טיולים מודרכים בסין, מרכז אסיה והקווקז                                                                                דף הבית | מפת האתר